ייתכן שההיסטוריה של איקרית עוד מימי הכנענים, שהקימו במקום פסל המייצג את אל צור מלקרת. הצלבנים כבשו אותו וקראו לו עקרף כמו כפרים אחרים, הוא ספג הרס רב במהלך מסעות הצלב, אך הוא נבנה מחדש. הכפר כולל קבוצת חורבות המכילה שרידי עיר, כנסייה, מבצר, סרקופגים, בורות מים, עמודים, יסודות, בתי בד ובתי קברות, ששרידיהם נותרו עד היום.

הכפר היה צמוד למחוז תבנין (מחוז צפת) ושילם מיסים על העיזים, כוורות הדבורים והמכבש שלו ששימש לזיתים או לענבים.

בשלהי המאה התשע-עשרה מנתה אוכלוסייתה כ-100 איש. הבניינים בה היו עשויים מאבן, והייתה בה כנסייה מודרנית.

הגבעה שעליה נבנתה איקרית הכילה כמה רצפות פסיפס, שרידי בית בד, קברים חצובים, בורות מים וכלי צור היו אתרים ארכאולוגיים נוספים ליד הכפר.

כוחות הצבא הישראלי נכנסים לכפר איקרית

ביום השני למשלחת חירם. כוחות הצבא הישראלי הגיעו לאיקרית והשטח היה ריק מכוחות צבא ההצלה, כאשר אנשי איקרית הניפו את הדגל הלבן על גג הכנסייה בבוקר יום ראשון, 31 באוקטובר 1948, וכוחות גדוד 92 של צבא ישראל נכנסו לכפר ללא התנגדות, כיוון שלא היה לעם נשק.

עקירת אוכלוסייה מאיקרית

בבוקר יום שישי 11/5/1948, ביקש מפקד הצבא, משה ארם, מתושבי הכפר להתכונן ליציאה לרמה לשבועיים, והסביר כי הדבר נועד לשמור על ביטחון התושבים לאור האימונים הצבאיים באזור הגבול הסמוך לכפר איקרית. הגירוש החל עם שחר ב-6/11/1948 ונמשך שלושה ימים התושבים גורשו באיקרית כשישים איש, בליווי הכומר, כדי לשמור על הבתים, כפי שטענו קציני הצבא. ב-29.4.1949 העבירו משאיות צבא את הקבוצה שנותרה באיקרית לכפר ראמה, וכך התרוקן הכפר כליל מאנשיו. במהלך שנת 1949 הכריז שר הביטחון על האזור בו נמצאת איקרית כאזור ביטחון סגור.

לאחר עקירת תושבי איקרית, כשהם משאירים מאחור את בתיהם המלאים, נבזזה ונגנבה תכולת הבתים, נגנבו אבניהם, ועקרו הכרמים העשירים שלהם, כך שלמעשה נעקרו האנשים, האבנים והעצים, ואז הצבא הישראלי פוצץ את הבתים.

כיום, ציון הדרך היחיד שנותר באיקרית הוא הכנסייה היוונית-קתולית, בניין אבן עם גג שטוח שבראשו מגדל פעמונים מלבני. לכנסייה דלת מלבנית שמעליה קשת מעוטרת ומעליה כתובות על הסף. בחזית הראשית יש אוסף של צלבים, כל אחד בנישה, כולל צלב מעל הקשת וצלב לטיני גדול על הדלת ולצדו שני צלבים קטנים יותר ברבעים העליונים.